<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' שופר ח"ב</h1>
<h2>דף כח.</h2>
הכשר תקיעה. התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטים אם קול שופר שמע יצא אם קול הברה שמע לא יצא אר"ה ל"ש אלא לאותן שעומדין על שפת הבור אבל לאותן העומדין בבור יצא אמר רבא מקצת תקיעה על שפת הבור ומקצת תקיעה בבור יצא מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה אחר שיעלה ע"ה לא יצא למימרא דסבר רבא שמע תחלה ולא סוף תקיעה יצא וממילא סוף תקיעה ולא תחלת תקיעה יצא ואוקימנא בתוקע ועולה לנפשו שהתוקע עומד בבור ועולה [באמצע] תקיעתו על שפת הבור והשלימה התוקע לעצמו ומ"ד [זימנין] דנפיק ואכתי שופר בבור וקא מערבב קלא קמ"ל אבל אחר ששמע מקצת תקיעה בתוך הבור ועולה על שפת הבור ושמע סוף התקיעה שהשלים התוקע כדקס"ד לא יצא, דשמע תחלת תקיעה ולא סוף תקיעה לא יצא וכן שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה כגון (שתוקע) [שהשומע] בבור והתוקע על שפת הבור וירד והשלימה בבור לא יצא. וכתב ר"ח בכל הנוסחאות יש (לו) [למימרא] דסבר רבה שמע [וכו' וכגון שתקע] תחלת תקיעה והתוקע [עלה] על שפת הבור ושמע ממנו (כ)סופה (בסערה) וכן תמצא תחלה בלא סוף, ומתרץ בתוקע ועולה לנפשו שהשומע לא שמע תקיעה מן התוקע כשהתוקע עדיין בבור אלא אחר שהוציא התוקע ראשו מן הבור תקע בעלייתו והשומע שמע תקיעה שלמה שנתקעה כולה חוץ לבור, ואי קשיא לך הא דאמרינן שמע מקצת תקיעה בבור לא שתקע בבור אלא חוץ לבור היתה התקיעה אבל רוב גופו של תוקע עדיין בבור בתחלת התקיעה ולא דייק לן ולשון אחר פי' שמע סוף תקיעה בלא תחלתה או תחלתה בלא סוף [דלית שיעורא] במקצת אבל יש שיעור תקיעה במקצת הכשר יצא [ולא נהירא] מדאקשינן מהא דתנן תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דאית בה שיעורא במקצת ומקשינן מתוקע לתוך הבור דליכא שיעור תקיעה מתחלתה מקמי דליערבב קלא ש"מ דקס"ד מעיקרא מ"ד יצא אע"ג דלית ביה שיעורא דאמר לא יצא אע"ג דאית ביה שיעורא במקצת ומדאוקי בתוקע ועולה לנפשו ש"מ דאע"ג דאית ביה שיעורא במקצת הכשר לא יצא.
שלחו ליה לאבוהו דשמואל כפאו ואכיל מצה יצא. אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמצות אין צריכות כוונה ואסיקנא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו [לא] בעי כוונה שלא בזמנו (לא) בעי כוונה וכן פסק אבן גיאות מהא דתניא בפסחים (קי"ד:) אכלן בלא מתכוון יצא וליתא לדר' יוסי דאמר אעפ"י שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו (ו)בחזרת וחרוסת דס"ל מצות צריכות כוונה.
<h2>דף כח:</h2>
א"ל ר"ז לשמעיה איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה אעפ"י ששומע מתכוון לעצמו ומשמיע לעצמו או לאחר לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. ת"ש נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו. וקתני עד שיתכוון שומע לעצמו ומשמיע לעצמו אלמא משמיע לשומע לא בעי כוונה תנאי הוא ור"ז דאמר כר' יוסי דאמר בד"א בש"ץ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוון משמיע וכן הלכתא ורבינו שרירא שדר דהלכתא כרבא מיהו מדאשכחן דא"ל ר"ז לשמעי' איכוון ותקע לי אמרינן לא ליעבד לכתחלה אלא יתכוון במצוה ואם לא נתכוון יצא ואינו חייב להחזיר. רבינו אלפסי לא אייתי לזאת אומרת דאמר רבא התוקע לשיר יצא וגירסא (דילן) [דיליה] אלמא קסבר משמיע נמי בעי כוונה ומשמע דפליגי ר"ז ורבא ומסתברא דלא פליגו אלא דרבא איירי בתוקע ושומע דלא בעי כוונה ואפילו תקע לשיר יצא והוא שיתכוון השומע לשמוע תקיעת אדם ולא חמור וכן השומע מפי משמיע והשומע לא נתכוון לצאת אלא לשמוע יצא אבל בכוונת משמיע שיתכוון לא איירי ואתא ר"ז וקאמר צריך כוונה למשמיע שיתכוון ויתקע להשמיע לשומע אבל אם היה מתעסק לא יצא ומודה ר"ז דא"צ כוונה לשומע לצאת ידי חובתו והתוקע לשיר להשמיע קולו לאחרים יצא והיינו דגרסינן בסוף פרקין (ל"ג:) והמתעסק לא יצא אבל התוקע לשיר מאי יצא מסייע ליה לרבא וגרסינן בסיפא והשומע מן המתעסק לא יצא אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתא דר"ז ואם איתא דפליגו אהדדי ברישא נמי תיהוי תיובתא דר"ז א"נ בסיפא לימא מסייע ליה לרבא אלא ש"מ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו והלכתא כרבא דאמר מצות אין צריכות כוונה לצאת ידי חובתו והלכתא כר"ז דבעינן שיתכוון משמיע להשמיע כגון ש"ץ דדעתי' אכ"ע ואעפ"י שהשומע אינו מתכוין לצאת יצא כדתנן הרי שהיה עובר אחורי ביהכ"נ או שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אם לא כיון לתקיעת אדם לא יצא אבל נתכוון המשמיע לעצמו ולא נתכוון להשמיע לאחרים וכן נתכוון משמיע לראובן ושמע שמעון התקיעה אעפ"י שנתכוון לא יצא. ירושלמי לא אמרו אלא עובר אבל עמד [יצא] חזקה (יצא) כיון.
<h2>דף כט.</h2>
חש"ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים י"ח. ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררין טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין [טומטום] אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו [וכו']. ותניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא. תני אהבה בריה דר' חייא כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם ומברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, וכן בכל ברכת הנאה. ירושלמי (ברכות פ"ג ה"ג) כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והתניא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח הא מחויב אעפ"י שיצא מוציא א"ר אילא שניא ברהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא מברך ובתקיעה נמי אם יצא מוציא. והא דתניא (ל"ד:) יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו ברירנא לה לקמן.
<h2>דף ל.</h2>
ויו"ט הא' של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד אר"ה ועם ב"ד לפני ב"ד לאפוקי שלא בפני ב"ד דלא משום דרבה אתמר נמי אין תוקעין אלא כ"ז שב"ד יושבין. ומסתברא הלכה כאמרו לו ואין תוקעין אלא בב"ד קבוע (ביבנה) [כיבנה] אבל באקראי לא. והאידנא ליתא לתקנת ריב"ז לא בירושלים ולא ביבנה. בפסיקתא דרב כהנא רבה תני ר"ש בן יוחנן ידחה במקדש שיודעין זמנו של חודש ולא במדינה שאין יודעין זמנו של חודש. ובירושלמי (פ"ד ה"א) באחד לחודש אלא מעתה אפי' במקום שהן שהוא בא' לחודש ידחה. ותני רשב"י והקרבתם במקום שהקרבת קרבן והיינו טעמא שתיקן ריב"ז כדי שלא תשתכח תורת שופר ובלולב לא תקין דאיתא כל יומא.
<h2>דף לב:</h2>
העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע [ובשעת ההלל] (ו)הראשון קורא את ההלל ואוקימנא בשעת השמד שנו ואחר השמד לא עמד ב"ד לבטל. ועדיין השני מתקיע והראשון קורא את ההלל. ירושלמי (עי' סנהדרין פ"ג ה"ה) בב' מקומות אעפ"י שהשמד בטל גזרה במקומה עומדת עד שיבא ב"ד ויבטל. ירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פ"א תקעו בראשונה והיה שונאים סבורים שמא עליהן הן באין עמדו עליהן והרגין ותיקנו בתפלת המוספין. ומנו דאינון קריין שמע ומצלי וקרי באורייתא ומצלי והדר תקעו אמרי' בנימוסא אינון עסקין. ריב"ל בשם אלכסנדרי שמע לה מן הדא שמעה ד' צדק זו ק"ש רנתי זו רינון תורה האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה זו מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא. דקדק רבינו האי ז"ל תוקע לא נאמר אלא מתקיע אלמא אחר תוקע. ומסתב' שאם שליח ציבור יודע יותר הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותן והיה כל א' וא' מהן נוטל חלקו כדי לקבל שכר. כדאמרינן במילה (שבת קל"ז:) המל אומר והמברך [אומר] ומנהגם א' מל וא' מברך. גרסינן במגילה (כ':) כל היום כשר לתקיעת שופר אלא (פסחים ד'.) שזריזין מקדימין למצות דכתיב יום תרועה יהיה לכם. וגרסינן התם וכולן שעשאן משעלה ע"ה כשר שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ולא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה לא שטין ע"פ המים ולא זו אף זו קתני ואין חותכין אותו ולא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל"ת אבל אם רצה ליתן לתוכו יין או מים יתן ומי רגלים אסורין מפני הכבוד.
<h2>דף לג.</h2>
ואין מעכבין את התינוק מלתקוע הא נשים מעכבין כר"י והא דתניא אין מעכבין ר' יוסי ור"ש דתניא דבר אל בני ישראל. בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות ר"י ור"ש אומרים נשים סומכות רשות והר"ר אבן גיאות כ' הלכה כר"י דאמר רשות. ותקיעות שופר רשות וברשותם לברך על המצות ומסתברא אין אחר תוקע להם אלא הן בעצמן תוקעין ומתעסקין בהם שילמדו. אר"א ואפילו בשבת. וכ"ש שאין מעכבין וה"מ בקטן שהגיע לחינוך כגון עשרה וי"א והא דתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקת מלתקוע ביו"ט הא בשבת מעכבין בקטן שלא הגיע לחינוך. ורבינו אבן גיאות אמר הגיע לחינוך מעכבין דלמא אתי לאפוקי בר"ה לא הגיע לחינוך אין מעכבין לשון ר"ח ז"ל אר"א ואפי' בשבת מלמדין. ודווקא להתלמד אבל שלא להתלמד לא, בקטן המגיע לחינוך. ואין מעכבין אותו מלתקוע ואפי' שלא להתלמד שלא הגיע לחינוך. ולא דייק לן. ירושלמי מתעסק בהן שילמדו, אר"א מתני' בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מלמדין מלתקוע בשבת ואין מעכבין את התינוקת מלתקוע ביו"ט.
<h2>דף לג:</h2>
א"ל ר"ז לשמעיה איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה אעפ"י ששומע מתכוון לעצמו ומשמיע לעצמו או לאחר לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. ת"ש נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו. וקתני עד שיתכוון שומע לעצמו ומשמיע לעצמו אלמא משמיע לשומע לא בעי כוונה תנאי הוא ור"ז דאמר כר' יוסי דאמר בד"א בש"ץ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוון משמיע וכן הלכתא ורבינו שרירא שדר דהלכתא כרבא מיהו מדאשכחן דא"ל ר"ז לשמעי' איכוון ותקע לי אמרינן לא ליעבד לכתחלה אלא יתכוון במצוה ואם לא נתכוון יצא ואינו חייב להחזיר. רבינו אלפסי לא אייתי לזאת אומרת דאמר רבא התוקע לשיר יצא וגירסא (דילן) [דיליה] אלמא קסבר משמיע נמי בעי כוונה ומשמע דפליגי ר"ז ורבא ומסתברא דלא פליגו אלא דרבא איירי בתוקע ושומע דלא בעי כוונה ואפילו תקע לשיר יצא והוא שיתכוון השומע לשמוע תקיעת אדם ולא חמור וכן השומע מפי משמיע והשומע לא נתכוון לצאת אלא לשמוע יצא אבל בכוונת משמיע שיתכוון לא איירי ואתא ר"ז וקאמר צריך כוונה למשמיע שיתכוון ויתקע להשמיע לשומע אבל אם היה מתעסק לא יצא ומודה ר"ז דא"צ כוונה לשומע לצאת ידי חובתו והתוקע לשיר להשמיע קולו לאחרים יצא והיינו דגרסינן בסוף פרקין (ל"ג:) והמתעסק לא יצא אבל התוקע לשיר מאי יצא מסייע ליה לרבא וגרסינן בסיפא והשומע מן המתעסק לא יצא אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתא דר"ז ואם איתא דפליגו אהדדי ברישא נמי תיהוי תיובתא דר"ז א"נ בסיפא לימא מסייע ליה לרבא אלא ש"מ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו והלכתא כרבא דאמר מצות אין צריכות כוונה לצאת ידי חובתו והלכתא כר"ז דבעינן שיתכוון משמיע להשמיע כגון ש"ץ דדעתי' אכ"ע ואעפ"י שהשומע אינו מתכוין לצאת יצא כדתנן הרי שהיה עובר אחורי ביהכ"נ או שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אם לא כיון לתקיעת אדם לא יצא אבל נתכוון המשמיע לעצמו ולא נתכוון להשמיע לאחרים וכן נתכוון משמיע לראובן ושמע שמעון התקיעה אעפ"י שנתכוון לא יצא. ירושלמי לא אמרו אלא עובר אבל עמד [יצא] חזקה (יצא) כיון.
